מזרחי נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבה של התובעת בעקבות תאונת דרכים שאירעה ביום 9.2.2012 ברמת-גן:

התובעת נסעה ברכבה הפרטי בדרך בן גוריון ברמת-גן. לטענתה, בעת שהיא נסעה בנתיב השמאלי, אוטובוס בו נהג הנתבע 2 הגיח מצדו הימני של רכבה כשהוא מנסה להשתלב בתנועה. במהלך ניסיון זה פגע האוטובוס ברכבה והסב לרכב נזקים.

הנתבע 2 טוען כי הוא עמד בנתיב הימני על מנת להוריד ולהעלות נוספים. עמידתו הייתה במיקום שאינו משמש תחנה קבועה, מאחר והתחנה הקבועה – המצויה במפרץ בצד הכביש – לא הייתה פנויה מאחר והיא עברה אותה העת שיפוץ. לאחר שהוא סיים להוריד ולהעלות נוסעים הוא החל בנסיעה, אז נצמד רכבה של התובעת אל האוטובוס, נוצר מפגש בין כלי הרכב ולרכב התובעת נגרם נזק.

גרסאות הצדדים סותרות. בסופו של יום, לאחר בחינת טענות הצדדים, המוצגים והראיות, לא מצאתי מקום להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע 2; להלן הנימוקים אשר הביאו אותי לכדי מסקנה כאמור:

התובעת חזרה וטענה שהאוטובוס הוא שהתפרץ לנתיב נסיעתה, אולם מצד שני היא לא זיהתה בתמונות שהוצגו לה את מקום התאונה (התאונה אירעה ברחוב בן גוריון 217 ברמת גן, כך כמצוין בהודעת התובעת לחברת הביטוח, כאשר הוצגו לתובעת תמונות של המיקום המדויק (על גבי הצילומים מצוין המיקום המדויק));

התובעת טענה שהיא ראתה את נהג האוטובוס, הנתבע 2, כשהוא מחלק כרטיסי נסיעה; ספק אם התובעת יכלה – מתוך רכבה הפרטי – לראות את נהג האוטובוס כשהוא מחלק כרטיסי נסיעה. מעבר לאמור, אם אכן היא הבחינה בו מחלק כרטיסי נסיעה, סביר להניח שהוא היה נדרש לפרק זמן נוסף – גם אם מדובר בפרק זמן קצר ביותר – עד להתחלת הנסיעה והסטת האוטובוס שמאלה. פרק זמן כאמור אמור היה להספיק לתובעת לחלוף עם רכבה הפרטי את האוטובוס;

הודעת התובעת לחברת הביטוח לא נערכה על ידי התובעת עצמה אלא על ידי בנה. בטופס ההודעה מצוין: "אמי נסעה .....". לפיכך, המשקל שיש ליתן להודעה כאמור הוא משקל מופחת; כמו כן, ההודעה לחברת הביטוח נמסרה ביום 2.3.2012, בעוד שהתאונה אירעה ביום 9.2.2012. מדובר בפרק זמן ארוך מהמקובל;

בנה של התובעת ציין בדיון שהתובעת אינה זוכרת היטב את המקרה, לנוכח פרק הזמן שחלף מיום התאונה ועד לדיון. יש להניח שטענה זו נמסרה לאחר שהתובעת שוחחה על כך עם בנה טרם שהחל הדיון; לא ניתן להתעלם מאמירה זו, אשר נזקפת לחובת התובעת;

בנה של התובעת מציין שנהג האוטובוס – הנתבע 2 – אותר רק לאחר הוגשה התביעה; טענה כאמור הועלתה גם בכתב התביעה; עם זאת, עיון בהודעת התובעת לחברת הביטוח מעלה שהתובעת ידעה מהו שמו של נהג האוטובוס ופרטים רלבנטיים נוספים (מספר אישי ומספר פנימי); הנתבע 2 טען בעדותו שנתונים מלאים נמסרו לתובעת.

גרסת הנתבע 2 הינה גרסה שעשויה להסביר את מהלך קרות התאונה, כאשר לא ניתן להגיע למסקנה לפיה היא נסתרה.

בנסיבות העניין, משנטל ההוכחה מוטל על התובעת, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, כאשר לא מצאתי מקום להעדיף את עדות התובעת על פני עדות הנתבע 2, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

המסקנה אליה הגעתי נעוצה בעיקרם של דברים בעובדה שאין מקום ליתן לגרסת התובעת – שלא הוכחה באופן מספק – עדיפות על פני גרסת הנתבע 2, ולא בשל קבלת גרסתו העובדתית של הנתבע 2. ההבהרה כאמור מובאת מאחר וגם גרסת הנתבע 2 מעוררת קשיים;

האחד – מעצם העובדה שהודעתו למעסיקתו – הנתבעת 1 – דווחה באיחור רב, רק ביום 19.4.2012, כחודשיים וחצי לאחר קרות התאונה. אני סבור שראוי שתאגיד המפעיל שירותי תחבורה ציבוריים יקפיד שעובדיו ידווחו על תאונות בהם הם מעורבים, גם אם הם סבורים שהאחריות לקרות התאונה אינה מוטלת עליהם, ביום התאונה או בסמוך. המשקל שיש ליתן להודעה בכתב שנערכת זמן רב לאחר קרות התאונה הינו משקל מופחת;

השני – העובדה שהנתבע 1 נמנע מלקחת פרטים של מי מהנוסעים שהיו עמו באוטובוס על מנת למסור בבוא היום עדות בבית המשפט. הימנעות הנתבע 2 מלעשות כן נזקפת לחובת הנתבעים;

עם זאת, אין בכל האמור כדי לשנות את תמונת המצב, לפיה דין התביעה להידחות.

אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, י"ג אייר תשע"ג, 23 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: